המילים היפות והנוגעות שכתבה המשוררת והפזמונאית עדית חכמוביץ' והלחין ברוב קסם ורגישות המלחין נחום, נחצ'ה היימן לא משאירות אות אדישה:
"תמיד הלב לאהבות הוא שב
אל המקום שבו נולדו חושיו
אל המקום שבו מושטת יד
ומגישה לו קסם כלנית לעד"
יחד הם הקדישו שיר במתנה לעיר כרמיאל ביום חגה. העיר היפה והתוססת הזו, פינת חמד בגליל המערבי, ידועה כמקום פורח תרתי משמע. פרחי הייטק גדלים "בחממות המכללה" המעולה השוכנת בה וברחובותיה גדלים פרחים ודשאים ירוקים למלוא העין מפארים אותה.
בבית נוסף בשיר הולכת המשוררת אל מדרונות הבר, קוטפת מהמנטה ומפירות הסברס, הלוא הוא הצבר הנצחי שסימן גבול חלקות חקלאות, סימן וזיכרון לבתים ולהתיישבות מימי קדם. לפרחים ישנה משמעות מיוחדת במינה בציבוריות הישראלית. הם משמשים תזכורת כואבת בימי הזיכרון, מנקדים בכתמי צבע את מצבות האבן וגם פורחים שוב ושוב בשדות, מכריזים על שרשרת של המשכיות, נאחזים באדמה היפה, הטובה והכואבת שלנו. כאן בגליל, בינות לצמחי התבלין הגדלים פרא, תימין, זעתר, מרווה, פורחים במלוא יופיים הכלנית והצבעוני, הרקפת והכרכום, שיחי הלוטם הצהובים והחרציות.
נדמה שהזמן שעטף כדברי המשורר, ביד אוהבת, נתן לנו פרחים כדי לשמח ולטעת בלבנו תקווה ושמחה לעתיד טוב, מאיר וחייכני. תראו איזה יופי. כמה תום וטוהר יש בהם. כבר בכניסה לחנויות פרחים בכרמיאל יש איזו הרגשה אחרת. בושם באוויר ועל האור, בושם בנשמה.
ואנחנו נמשכים איתם, עם הפרחים למחוזות אהבתנו, אל בת חלומותינו המחוזרת, זו שהלכה עימנו בשדות ובהיחבא קטפנו לה זר פרחי בר וקלענו בשערה. כשהיא חייכה, כל העולם נדמה לנו כמחייך.
יש משהו בפרחים יותר מכל שנוגע בנשמה. דווקא בעולם המהיר והמנוכר שלנו, עדיין שמור מקום בלב ליפים ולריחניים הללו. זרי פרחים נשלחים כמתנה וכמחווה למי שאוהבים באמת. במופעי תיאטרון ובכנסים מפארים את הבמה סידורי פרחים יפים וחגיגיים. לא רק בגליל הם ישנם, אבל במשפט מהשיר "כרמיאל תמיד היא בית עם כלנית שמורה בתוך הלב", יש קסם בלתי רגיל. גם מי שאינו מתגורר בעיר ונכנס אליה כדי לתדלק או כדי לטייל בשכונותיה המטופחות, מתאהב בה ממבט ראשון. מרגיש שהגיע הביתה.
הרבה פעמים זה נגמר באמת במשאית הובלות ובבית חדש וגינה שבה נשתלים ברוב טקס פרחים. הרגליים הולכות בעקבות הלב אל מדרונות הבר והשפתיים שרות בשקט את "הראית איזה יופי שרעד ברוח סתיו" "יש פרחים", שירם של יוסי גמזו ומוני אמריליו. כי פרחים הם גם זיכרונות והם שם, מתנופפים ברוח, שזורים לזרים בימי חג, בימי אהבה ובימים של כאב. והם יפים כל כך והם מאירים את חיינו ואנחנו חייבים לשמור עליהם, כי "יש פרחים שעד אינסוף, עם המנגינה."
שני מלמוד
